מתי עוברים מהמסך לפגישה

למה המתנה ארוכה מזיקה

הרעיון שמאחורי המתנה הוא סביר: להכיר לפני שנפגשים. הבעיה היא שהתכתבות לא באמת מכירה.

התכתבות היא מדיום סלחני שבו אפשר לערוך משפט חמש פעמים ולענות אחרי שעה. אחרי שבועיים אתם מכירים גרסה ערוכה של אדם, ואת הגרסה הזאת לא פוגשים בבית קפה.

גרוע מזה: אחרי שבועיים גם נבנתה ציפייה. הפגישה כבר לא היא בדיקה אלא מבחן, ושני הצדדים מגיעים אליה מתוחים. אותה פגישה בדיוק, אחרי שלושה ימים, היתה קלה.

הזמן שעובד בפועל

התכתבות של יומיים עד ארבעה ימים מספיקה כדי לדעת אם יש על מה לדבר. אחריה, שיחה קולית או שיחת וידאו קצרה.

השיחה החיה היא הצעד שהכי חוסך. עשר דקות מגלות אם השיחה זורמת, אם הוא שואל אתכם משהו בכלל, ואיך מרגיש שקט של שתי שניות. שלושת אלה מנבאים דייט טוב יותר מכל התכתבות.

ואם השיחה החיה היתה טובה, אפשר לקבוע בלי חשש. אם לא, חסכתם ערב, נסיעה וכסף.

ומה עם זהירות

שיחת וידאו היא לא רק חיסכון בזמן, היא גם בדיקת אמת. היא מוודאת שהאדם שמולכם הוא האדם שבתמונות, וזה מסלק כמעט לגמרי את התרחיש של פרופיל מזויף.

ב־TOKME השיחה מתקיימת בתוך האפליקציה, בלי למסור מספר טלפון. אתם לא נותנים לאדם שפגשתם לפני שלושה ימים קו ישיר אליכם, וחסימה אחר כך באמת עובדת.

וכשכן נפגשים: מקום ציבורי בפעם הראשונה, ספרו לאדם קרוב לאן אתם הולכים, וסעו בעצמכם.