משפט פתיחה שמקבל תשובה

למה "היי, מה קורה" נכשל

לא כי הוא משעמם. כי הוא ניתן להעתקה. הצד השני יודע, בלי לחשוב על זה, שאותו משפט בדיוק נשלח היום לעוד עשרים אנשים.

ולכן התשובה אליו אינה חובה חברתית. אף אחד לא מרגיש לא בסדר כשהוא לא עונה להודעה שברור שלא נכתבה אליו.

הודעה שאי אפשר היה לשלוח לאף אחד אחר יוצרת בדיוק את התחושה ההפוכה: מישהו קרא מה שכתבתי והשקיע דקה. עכשיו לא לענות מרגיש מוזר.

המבנה שעובד

משפט אחד שמתייחס לפרט אחד מהפרופיל, ואז שאלה. זהו. לא צריך יותר.

הפרט יכול להיות מקום בתמונה, משפט מהתיאור, תחום עניין, או ספר שמוזכר. השאלה צריכה להיות פתוחה, כזאת שאי אפשר לענות עליה בכן או לא.

לדוגמה: במקום "יפה התמונה" אפשר "התמונה השנייה נראית כמו הגליל, טעיתי?". שתי שורות, ספציפי, ופשוט לענות עליו.

ומה לא לכתוב, לעולם

מחמאה על הגוף. גם אם היא מנוסחת יפה, גם אם התכוונתם טוב. היא מעבירה מסר אחד: הסתכלתי, לא קראתי.

הודעה ארוכה מאוד. פסקה בהודעה ראשונה מרגישה כמו לחץ, ולא כמו השקעה.

ותלונה. "אף אחד לא עונה כאן" או "כבר לא מאמין באפליקציות האלה" הן הודעות שמבקשות תמיכה מזרה, וזה מוקדם מדי.

ואל תשלחו הרבה. עשר פניות שנכתבו לאדם מסוים מייצרות יותר שיחות ממאה גנריות, ובמקום שבו פנייה עולה קרדיט הן גם עולות פחות.